הידית-עץ הזית – מפעל חרטות עץ

סוג המבנה: תעשייה
כתובת: החרושת 1, פרדס חנה
שנת הקמה: 1951 
אדריכל: המחלקה הטכנית של המועצה 
משמש היום: מפעל 'הידית' ומתחם תיאטרון ואמנות

לפני שקראו לזה עיצוב היו אלה חפצי חן, בדרך כלל חפצים שנוצרו כמזכרות לתיירים שפקדו את ישראל אחרי 67', מזכרת עשויה עץ זית מקומי, שתעמוד על המדף לצד אוסף הבובות מהטיולים בעולם. היום, במרחק של כחצי מאה, בעידן הוינטז', חפצי חן אלו הפכו לנחשקים ומוערכים. אחד המפעלים הגדולים והחשובים שייצר את אותם מוצרים נמצא כאן ממש מאחורי הבית הוא 'הידית' מפעל לחרטות עץ. אף שהוקם בשנות החמישים שנות השיא שלו היו בין המלחמות 67-73.
לפני עשור חדר האוכל של הפועלים הושכר כבית לתיאטרון הידית, הקיוסק הפך למועדון ראגה למוסיקה ולאחרונה גם חדרי המלאכה הפכו לגלריות לבעלי מלאכה עכשויים. לצד כל אלה גם המפעל מייצר עדיין מעט הזמנות.

1951, מבנה תעשייה של מפעל הידית. צילום: פוטו ארצי. *מאוסף בית הראשונים

בשנות החמישים של המאה העשרים הוחלט לפתח בארץ את תעשיית הטקסטיל, שהייתה אז תעשייה עתירת כח-אדם, במטרה לספק מקומות עבודה להמוני העולים שהגיעו לארץ. מלב"ן (מוסד מאוחד לטפול בעולים נחשלים) חַברה לזלמן ירושלמי וביחד הקימו מטוויה בפרדס חנה במבנה שהוקם ע"י המועצה לטובת העניין.
המחלקה הטכנית של המועצה תכננה והקימה את המבנה באיזור שיועד למלאכה-מבנה בסיסי מהבחינה אדריכלית והנדסית ללא קישוטים מיותרים, עמודי בטון וקירות בלוק סטנדרטי מחול חצץ ובטון מחומרים מקומיים. פתחי אור ואיוורור מתחת לגג אזבסט גלים-חומר חדשני באותם ימים. . 660 מ"ר בגובה ממוצע 5.5 מ'. אישור עבודה ניתן ל 25 גברים ו 25 נשים. המטוויה לא הצדיקה את קיומה וב -1954 מפעל 'הידית' עבר למבנה.
הסיפור של מפעל 'הידית' מתחיל עם מתתיהו אפל יליד גרמניה שהתגלגל כנער יהודי למוסד ילדים בבאזל ונשלח לעבוד.
'…היה שם בית מלאכה קטן של וגנר- בונה עגלות חקלאיות- גלגלים מעץ, למדתי שם את המלאכה שנה שלמה. משם עברתי
לבית מלאכה שעיצבו בעיקר מנורות מעץ, מתכת, זכוכית ונחושת. ולמדתי שלש שנים במקום הזה…', מספר מתתיהו בסרט
שעשו עליו בשנת 2005 אנשי תיאטרון הידית עם נתי מלחי. אחרי תלאות ברחבי אירופה ב- 1946 הגיע למחנה בעתלית ומשם לפרדס חנה לקיבוץ שלוחות (הגרעין התחיל בפרדס חנה מה שהיום נווה מכאל) שם שהה שנתיים וגם התחתן. בחיפוש אחרי פרנסה לקבוצה הציע מתתיהו להקים בית מלאכה לעבודות חריטה, אחרי שעבר בחינות מקצועיות, הקיבוץ התרצה וקנה כמה מכונות-משייפת ומחרטה ועם שני חברים מהקיבוץ זאב גלברד ומאיר וילף הקימו מפעל קטן והתחילו לעשות מנורות 'שאפילו נמכרו' הוא מספר. 'כאשר הקיבוץ עבר לבית שאן התחילו לבנות בניין למפעל שעבר לשם…מהפרדסים שכרתו עשינו מוצרים. קיבלנו הזמנה לייצר מאה אלף חתיכות עץ ללוחות חשמל. כל בית שבנו היה צריך כזה. ההזמנה הראשונה הגדולה. בגלל צרכי החקלאות לקחו לנו את הפועלים אז הבאתי אנשים מבית שאן ונחשדתי בקפיטליזם. ב 1952- החלטנו לעזוב את הקיבוץ גם זאב
וגם מאיר וחזרנו לפרדס חנה. מצאנו לול אצל לוקר בחצר 
שם הקמנו את המכונות וקיבלנו הזמנה לידיות של כלי עבודה, כליבות, פצירות…'. כשהתרחבו עברו לצריף שהיה 'בית הגפן'-משתלה להרכבת גפנים, בסוף רחוב הראשונים. כאשר המטוויה של מלב"ן נסגרה הוצע להם המבנה בו יושב המפעל עד היום.
בחלוקת העבודה מאיר וילף היה איש המכירות וקשרי החוץ, זאב גלברד היה האיש הטכני והפטנטים שהתאים מכונות בסיסיות ליעודים המיוחדים למוצרים, ומתתיהו אפל היה על החרטות ועל תכנון המוצרים.

2005, מתתיהו אפל מתוך הסרט. צילום: נתי מלחי

בתחילה היו אלה ידיות מעצי הפרדסים שכרתו, ומכאן גם שמם 'הידית'. עם הבום הגדול שאחרי מלחמת ששת הימים עברו לייצר מזכרות מעץ זית בהשראת המוצרים בעיר העתיקה, הביקוש הגדול למזכרות, ועצי זית זמינים… המפעל התפתח למאות מוצרים, היתה בו תצוגת קבע וחנות מפעל ("היינו הראשונים שעשו חנות מפעל" מספר מתתיהו) ובימים הטובים הגיעו לכאן כ-10 אוטובוסים ביום, עמוסי תיירים שעשו עיקוף בדרך לנמל קיסריה והגיעו לפרדס חנה לקנות מזכרות מעץ זית. (למדריכים זה היה כדאי…). לכבודם גם נבנה קיוסק למכירת מזון ומשקאות (קריסטל?) וגם חדר אוכל לפועלים שעבדו קשה לספק את הביקוש.
מתתיהו ממשיך ומספר:  '…התחלנו לעבוד בעץ זית. עשינו חיילים למשחק שח ומלחיות ולאט לאט קנו חנויות. גם קיבלנו הזמנות של צלבים שהלכו לדרום אמריקה כשלא היה חומר גלם, כרתנו הרבה עצי זית כאן… הבאנו עצי זית מרודוס. כשהיה מחסור בחומרי גלם עשינו מוצרים משאריות כמו מוזאיקה מעץ זית. סיפקנו לחנויות ומפעלים בכמויות אדירות. 
עבדנו עם יחידת המדליות (סטנדים למדליות) ועשינו גם צעצועים'. במלחמת יום כיפור נגמרו 7 שנים טובות שהתחילו ב 67'. התיירים פחתו, משרד התיירות כבר לא הרשה למדריכים שלו להיכנס לפרדס חנה, (כשהיו הרבה תיירים הם התעלמו מהעיקוף הגדול…) וכך נפתחה חנות בנמל קיסריה ושותפות בחנות מזכרות באבו טור בירושלים, אבל העסקים כבר לא היו כל כך טובים ובנוסף או בעקבות כך התחולל פירוד בין השותפים – מאיר וילף עזב עם החנויות וזאב ומתתיהו נשארו עם המפעל. שהמשיך לייצר הרבה פחות עד לדעיכה כמעט סופית. מתתיהו נפטר ב- 2008, זאב גלברד עדיין כאן אך לא מעוניין לספר, רוני גל בנו של זאב מנהל ומחזיק את המקום בעיקר כמתחם מתפתח.

סוף שנות ה 60', שר התיירות משה קול מבקר במפעל הידית, צילום: פוטו ארצי. * מאוסף הידית

מתרשמים ממוצרי המפעל. צילום: פוטו ארצי. * מאוסף הידית

מאיר וילף (במרכז) עם נהגי השר על רקע המפעל. צילום: פוטו ארצי, * מאוסף הידית

המדריך המיתולוגי אריה גרוסמן עם תייר במפעל. מאוסף אילנה וליאורה גרוסמן

שנות ה-70', עטיפת קטלוג מוצרים של הידית. * אוספים שונים

כשכנה של המפעל, התוודעתי די מזמן למגוון המוצרים שייצרו כאן, חלקם עדיין קיטש אך חלקם יפהפיים ומיוחדים היום עוד יותר. חלקם מקוריים בעיצוב המפעל חלקם השראה של עולם המזכרות וחלקם הזמנות ושיתופי פעולה עם אמנים אחרים-אחד כזה הוא משחק לוח 'ירושלים – העיר העתיקה' לוח עם עשרות חלקים קטנים וכולם מעשה ידי אדם, להרכבה של בתים, צריחים, קשתות, חומות העיר העתיקה כולל הכותל וכיפת המסגד זהובה. האדריכל פ. קניגספלד חתום כבעל הזכויות (מישהו מכיר?). קו אחר של מוצרים היו אריחי קרמיקה (לא איתרתי את שמות האמנים), בד"כ ציורי חסידים והכותל ממוסגרים לתליה על הקיר או כחלק מקרש חיתוך. היו גם אותן תמונות דקורטיביות של דמויות תנ"כיות  בדרך כלל, בעבודת תשבץ של פורניר עץ עדין על דיקט אסימטרי צבוע שחור. סטים של סכינים קטנות לחיתוך פירות להגיש לאורחים, חרוזי עץ זית לקישוט ותפילה, ותכשיטים, היו צלמיות אמנותיות מגושי עץ זית ואחרים. משאריות עץ הזית עשו מוזאיקה בה ציפו קופסאות קודש ותכשיטים, פמוטים, חנוכיות, מגשים וקערות לפירות, ידיות לעטים, פותחנים לבקבוקים, צלבים, מלחיות ועוד ועוד. כנראה בתחילת שנות ה 70' התלווה קטלוג מוצרים (לא חתום מי עיצב והדפיס) לשווק באמריקה, הקטלוג המכיל עוד עשרות פריטים שנמכרו גם מעבר לים. היו ימים!

דף מקטלוג, משחק 'ירושלים'

דף מהקטלוג, תמונות פורניר

דף מהקטלוג, פמוטים וחנוכיות מעץ זית

דף מהקטלוג, כלים לאירוח בסלון

בשנים האחרונות אולם העבודה של המפעל עומד דום עם מכונות ברזל כבדות שידעו לייצר את המוצרים של המפעל והיום אין להם ביקוש, לא למכונות ולא לחלקי המוצרים שנשארו שנים בלי לקוחות ומוצאים דרכם לאוספים פרטיים, (גם שלי) חלקם הופכים לפריטי אספנות.
בעשור האחרון תיאטרון הידית אירח ומארח הצגות מקור בכל המתחם כולל בתוך המפעל, כאשר התפאורה הטבעית של המפעל מהווה השראה לעבודה. שימש גם לוקיישן לסרט בפרוייקט קולנוע עולמי וכרקע לצילומי סטילס. אכן חתיכת לוקיישן.

* תודה רבה לרוני ואורי גל, אלי אפל, נתי מלחי, ארכיון בית הראשונים

עוד תמונות

 

מלון וקפה מושצינסקי – מלון רמון

מה שהופך את השם מושצינסקי למיתולוגיה מקומית, היא העובדה שכל הילדים של אז עוד זוכרים את הפינה של מלון מושצינסקי- רמון עם דלפק הגזוז והגלידה, זוכרים איך אהבו להציק לאיש שכינה את עצמו "ראשון הראשונים".
גם היום, 65 שנים אחרי, הם מספרים איך זרקו אבנים ופיצצו לו את הבלונים של הגזוז אחרי מסיבות כיתה, איך זרקו קפצונים לעבר המלון, צעקו ואהבו לראות את מושצינסקי מתרגז. אחד מאותם שובבים, כפי שגם העיד על עצמו, היה רמי בר עוז (ברוזה), אשר סעד את מושצינסקי בערוב ימיו במלבן (שהם) פרדס חנה, בשבוע שעבר רמי הלך לעולמו. מקדישה לך רמי את הפוסט הזה.

סוג המבנה: בית מלון וקפה
כתובת:
 הדקלים פינת החרובים
שנת הקמה: 1931
אדריכל: לא ידוע
סגנון אדריכלי: בנייה מקומית
משמש היום:מגורים
צצצצצ
יוסף מושצ'ינסקי הגיע מאוקראינה והתיישב באדמות רביה בשנת 1928. הקים את הצריף הראשון ברחוב הפועלים (רחוב הראשונים) עוד לפני שש המשפחות הראשונות של פועלי פיק"א שהתיישבו בשכונה. בצריף פתח את המכולת הראשונה שם גם "אכלו אצלי 45 פועלים של רוטנברג שהקימו את הקו החשמל הראשון"  סיפר בראיון לבית הראשונים.
בשנת-1931 ירד עם מניה אשתו לרחוב 500 פינת החרובים, לבנות את בית המלון הראשון של פרדס חנה, מלון מושצינסקי
שהחליף בשנות ה- 40' את שמו למלון רמון. באלכסון לקופת חולים (בית טיפת חלב) הוא בנה שני בתים צמודים, בסגנון כפרי
פשוט עם גג רעפים. בית בן קומה אחת ומאחוריו בניין של שתי קומות שכלל רק 3 חדרי אירוח לשלושה אורחים בכל חדר, סלון
משותף ומטבח לאורחים. (על הקונסטרוקציה מ 1929 חתום ע. רר מחדרה) הבית הקדמי הפונה לרחוב הדקלים שימש כ'לובי' לבית
המלון שבחלק האחורי. בהמשך, המרפסת הפכה לקיוסק (1949 בתכנונו של ד. נודל) ובו הציבו דלפק עם גלידה וגזוז.

1939, מלון מושצינסקי, צילום: פוטו זיס-תל שלום *ארכיון בית הראשונים

בחצר, קפה גן עם שמשיות אופנתיות ועצי פרי. במודעה בעיתון פרסם – "מקום מרגוע…האורחים יושבים ומגישים להם אוכל
בצל העצים העתיקים, בגינה המלאה פרחים. סביב לפנסיון גן עצי פרי: תפוחים, שזיפים, ענבים. ברשותו של כל אורח לקבל הביתה
20-15 ק"ג תפוחי עץ מזנים שונים במחיר כפרי. בואו והוכחו. שני רגעים מתחנת "אגד"…". דודי שליט, אחד מאותם שובבים, זוכר
שהיה שם גם עץ אגוז מלך שהאמינו ביכולתו לגרש יתושים, ושימש כחלק ממסע הפרסום של הגן. עד היום מיתמר שם עץ אראוקריה גדול שנראה כי היה אופנתי בימים ההם.
בצמוד למלון הוא השכיר חנות קטנה לאדון אנגל- חנות ספרים, עיתונים ומכשירי כתיבה ראשונה במושבה. הבית של קופת חולים שם מימי פיק"א, בשנת 1936-8 נבנו בית פרידמן ובית וכטל והפינה של רחוב הייקים הפכה למרכז, כל הילדים נהרו לשם לאכול גלידה לשתות גזוז ולהציק למושצינסקי. 

1940, חזית בית מלון וגלידה מושצינסקי. * ארכיון בית הראשונים

1936, משפ' דונינג בצילום פרידה מדודים מגרמניה בחזית המלון *ארכיון בית הראשונים

מהסיפורים ומעשרות מכתבי התלונה שכתב לרשויות, שנפתחו ב "רבותי הנכבדים.." בגוף שלישי ובעברית מתגלגלת, עולה כי היה מלא חשיבות עצמית, רגזן וזועם, איש ריב ומדון המסוכסך עם השכנים הילדים והרשויות. מההתכתבות כנגד הדבורים בכוורות של השכן ברנדשטטר שפוגעות בהכנסתו, מפריעות לאורחים הבאים לקנות גלידה, (הועד בתשובה הציע לו להחליף את הברזים של הסירופ המתוק!). מהסוחרים השכנים דרש "…לא להביא ולמכור לילדים אקדחים עם כדורים לפורים.. ילדי בית הספר מתווספים ברחובות בפורים, דורשים שיכבדו אותם בממתקים עושים צעקות. זורקים אבנים, שוברים שמשות ועושים סקנדלים..". הפרנסה במושבה הקטנה והמרוחקת תמיד היתה קשה ומושצינסקי האשים את כל העולם ותבע זכויות ראשונים. "המצב רע ואין שום הכנסה מהמלון…..אם אין זכות אז אין גם התחייבות" כתב לועד המושבה ואיים כי לא ישלם מיסים.

1950. שלג בפרדס חנה על רקע מלון רמון *ארכיון בית הראשונים

בשנות ה-40' כאשר הבריטים מלאו את בתי הקפה שנפתחו מסביב הוא כותב לועד כי אצלו אין ריקודים "קלקול נפשות"  ולכן גם הכנסותיו קטנות משל קפה גינתי, עדן וניר שאליהם באים הקצינים והסרג'נטים. גם אצל שטרן "רותח כל היום". לוועד המושבה כתב כי "פנסיון שטרן לקח את כל הרווחים ולא נותנת לאורחים להגיע עד מושינסקי. ..אנשים הולכים לאכול ולישון בתל צבי. בפנסיון אצל ד"ר ויס וגם אצל ד"ר מנשה. אלינו לא נותנים לגשת" בהסתדרות התלונן שהזמינה אצלו חדר בשביל המרצה מלכין, "הורידו אותו מהאוטובוס והכניסו אותו ישר לפנסיון שטרן" שהיה מול תחנת אגד הראשונה (בצריף של בירנבוים), שם גם נהג לעמוד עם שלט כדי להביא אורחים למלון שלו במורד הרחוב. במכתב אחר ביקש מהרשויות " ..להתחשב ביהודי הראשון, שסבל די מאז שהגיע. לא לשלם מיסים והגלגל מסתובב ומאין לקחת הסכומים האלה? …האנשים שקמו עלינו ולקחו את הכנסותינו.." כותב על המתחרים שלו.  גם המתחרים התלוננו עליו כי הזמין חיילים אנגלים, "למסבאה שלו" השקה אותם כדבעי ובשכרותם צעקו וזרקו אבנים על הסביבה. כנראה שהעולם כמנהגו נוהג.
מדיווח למועצה בשנת 1952, כתב כי בפגישה במלון רמון התאספו חברי "ארגון בעלי מלון, בתי קפה ומסעדות" ואחרי דיונים סוערים נבחרו חברים חדשים "ובתור יושב ראש נבחרו מר מושצינסקי וסגנו מר סימון". למרות היותו נרגן ומרבה להתלונן נמצא גם מכתב התנצלות שלו "מכיר בזה את השגיאה ששגיתי בעקרי דקל שהיה נטוע ברחוב לפני ביתי. עוד ביום העקירה שתלתי שתיל דקל אחר…אני חוזר ומודיע כי אני מצטער ומתחרט בכל לבי על מעשה זה.." היום אין זכר לדקלים שהיו גם בחלק זה של רחוב הדקלים.

מודעה בעיתונות * ארכיון בית הראשונים

מבט לסלון והמטבח במלון *ארכיון בית הראשונים, עיבוד צבע: דר' ווין מנקוס

חדר אורחים במלון *ארכיון בית הראשונים, עיבוד צבע: דר' ווין מנקוס

מטבח המלון *ארכיון בית הראשונים, עיבוד צבע: דר' ווין מנקוס

האורחים במלון היו רופאים ופקידים ממשלתיים, מרצים של ההסתדרות, אורחי ועדת התרבות, תלמידות סמינר וחיילים בריטיים,
כולם הגיעו למושבה המרוחקת ונשארו ללון כאן ללילה.  שחקני האוהל או הבימה לנו כאן אחרי ההצגה באמפיתיאטרון הסמוך.
החשבון עבור חדר לינה וארוחת ערב לגב' גברת מרכוס (רחל?) היה 285 לא"י. ה"אולם" הושכר להתכנסות וועד המושבה,
להם הגיש חשבון על 24 כוסות תה ועוגות, סיגריות וגפרורים  בסך 5 לירות ו 700 פרוטת. מועצת פועלי פרדס חנה שלחה הזמנה
למסיבה הנערכת לחברי "הבמה" במוצאי שבת אחרי ההצגה בגינת קפה מושצינסקי.
עם השנים המרכז התפתח דרומה, למרכז החדש סביב ככר הנשיא. האורחים התמעטו ובית המלון נסגר בסוף שנות ה-60'.
מניה נפטרה ב 1972, יוסף מושצינסקי נפטר בשנת 1975. הבית נמכר והיום הוא בית מגורים למשפחתם של מיטל וד"ר ווין מנקוס.
בשנים האחרונות הפינה התעוררה לחיים, בית טיפת חלב הושאל ע"י משפחת תבורי לארגון מעגלים והיום למרכז לנוער אתיופי, בבית
וכטל התמקם חומוס יוסף ולאחרונה נוספה פינת חמד לפינה, בבית פרידמן נפתח בית הקפה וחנות הבגדים של גבריאלה ורות.

יוסף מושצינסקי במרפסת. מלון רמון סוף שנות ה-50'   *ארכיון בית הראשונים, עיבוד צבע: דר' ווין מנקוס

מלון רמון סוף שנות ה-50'  *ארכיון בית הראשונים, עיבוד צבע: דר' ווין מנקוס

2008, נלון מושצינסקי, הדקלים פינת החרובים. צילום: זכריה בן דוד *ארכיון בית הראשונים

2011, בית המלון ובית וכטל מימין

2008, מבט על הפינה מרחוב החרובים על בית פרידמן ואחריו מושצינסקי. צילום: זכריה בן דוד *ארכיון בית הראשונים

2011, מבט מרחוב החרובים מערבה לפינת רחוב הדקלים

2008, לשעבר, מלון מושצינסקי. צילום: זכריה בן דוד *ארכיון בית הראשונים

2011, פנים הבית, התקרה המתעגלת מקורית

2011, פנים הבית. גרם המדרגות מקומה שניה

* מקורות: ארכיון בית הראשונים | ילדי פרדס חנה הוותיקים: דודי ונעמי שליט, חנניה דן, אמלה' בן יעקב, יעל פניני, רמי בר עוז ז"ל,
ותודה גם למשפ' מנקוס

בתי קפה בכרכור – Colony Of Love

מאז שנות ה-60' לא היתה פריחה כזו בפרדס חנה כרכור. החודש נפתחו 4 בתי קפה חדשים ומתוכננים עוד כמה בקניונים שנבנים.  לכבוד גל הפריחה המבורך הזה, החלטתי להרכיב את הפאזל של בתי הקפה, המסעדות ובתי המלון שפעלו כאן פעם. הפוסט הזה מתארך כבר זמן רב מדי. גם כי הייתי עסוקה ב"קפיצת ראש"  וגם כי כל רגע צצים עוד ועוד בדלי פרטים וסיפורים, מפגשים עם ותיקים שחיים ביננו ומסמכים חדשים לארכיון. תוך כדי עבודה החלטתי להקדיש פוסטים נפרדים לסצנת בתי הקפה לשני הישובים שהפכו לאחד ב 1969.

קפה טיצ'ר - TEACHER

כתובת: המייסדים 33, כרכור
שנת הקמה: 1928
אדריכל: לא ידוע
סגנון אדריכלי: סגנון בינלאומי מותאם לפונקציה
משמש היום: מסחר

בט"ו בשבט בשנת תרפ"ח (1928) כל תושבי הקולוניה האנגלית הקטנה במזרח התיכון ופועליה, הגיעו להנחת אבן הפינה לבית הקפה הראשון של כרכור שהקימו חברי האחוזה האדון האריס צבי טיטשער(טיצ'ר) ורחל אשתו. יהודי חביב דובר אנגלית ונֹח לבריות שהיה גם חבר במועצה של האחוזה והקים את בית הקפה הראשון "קפה טיצ'ר" ביישוב הצעיר שמנה אז כ-100 משפחות (10 משפחות אחוזת לונדון והשאר אנשי המושב והפועלים). בית הקפה נבנה בקצה המזרחי של אחוזת לונדון , איפה שהיתה החנות של אורה סיפורי בגדים.

1928, תושבי כרכור בהנחת אבן פינה לבית וקפה טיצ'ר (טיצ'ר כורע מימין) * ארכיון בית הראשונים

משמאל לבית הקפה חנות מכשירי כתיבה וספרים

סוף שנות ה-30' בפתח TEACHER'S GARDEN בכרכור. טיצ'ר עם משפחתו * אוסף יצחק וימר

2011, מבנה בית הקפה של טיצ'ר, מאחוריו קולנוע אוריון

כפי הנראה בשנותיו הראשונות, בית הקפה פעל כמסעדת פועלים בצל המאורעות והמשבר הכלכלי ששרר בארץ.
הפריחה הגיעה רק בסוף שנות ה-30'  כאשר כוחות גדולים של צבא העורף הבריטי הגיע לא"י. פרדס חנה וכרכור, אז מושבות צעירות
על ציר "דרך הים" , מוקפות חורשות של אקליפטוס ואלונים הביאו את הבריטים להקים בה ובסביבותיה מחנות לחייליו, בהקמתם החלו
כבר בשנת 1937. תדמיינו את זה – יותר מ- 40,000 חיילים חיו כאן שש שנים, מילאו את הרחובות והיוו מקור חשוב לפרנסת
התושבים. היום אנחנו כ- 31,000 ! אחרי הצהריים שתו תה במועדון הקצינים בבתי בלום (רחוב הנעורים) ובלילה רקדו והשתכרו
כמיטב המסורת הבריטית, בבתי הקפה שפרחו אז ברחבי כרכור ופרדס חנה. כרכור כונתה בפיהם "Colony Of  Love"

1940, צוות הקצינים והסמלים של ה-ROYAL DRAGOONS בבתי בלום בכרכור, צילום: פוטו מירה-כרכור * ארכיון בית הראשונים

הרבה בירה (כפי הנראה בירה נשר) נשפכה בבתי הקפה שהתמלאו בחיילים וקצינים אנגלים ונשים מקומיות שחגגו איתם. היו הרבה לבבות שבורים, מספר אמנון הררי שהיה אז נער בכרכור. עדנה פרימן השכנה של קפה טיצ'ר (גרה עד היום בבית הוריה, כמו רוב הוותיקים שנפגשתי איתם) מספרת שהחיילים הבריטים היו באים לקפה ערב ערב, רועשים ושיכורים וכל הילדים פחדו מהם. היו שנהגו באלימות ברחובות המושבה והיו גם קורבנות בנפש.
כשהבריטים עזבו והמדינה קמה, קפה טיצ'ר התמלא גם בצעירי המקום, בקיץ רקדו לצליל תזמורת בגן האחורי, לפעמים התזמורת היתה
של מוזיקאים מקומיים מבין המעפילים החדשים. בלילות שישי הופיעו שם טובי הזמרים בראשית דרכם - ישראל יצחקי, פרדי דורה, שושנה דמארי, וכנראה עוד. "בליל שישי רקדנו  אצל טיצ'ר ובמוצ"ש בקפה פנורמה" מספרת תקוה לב (שטרום-זרמי) שהייתה אז כבת 17. גם חתונות וחגיגות משפחתיות נערכו שם, והמועצה אירחה בקפה טיצ'ר כנסים ואורחים חשובים, כמו מר איזן – יו"ר אחוזת לונדון וחבר הדירקטוריום (כך במקור) מר י. פלנצר ואשתו. במרץ 1946, לכבודם ערכה המועצה המקומית "קבלת פנים מסורתית של "ברוכים הבאים"  במוצ"ש בקפה טיצ'ר". אסיפות תושבים לא שבעי רצון מפעילות המועצה גם הם התכנסו בקפה טיצ'ר. מוסד מקומי.
כשטיצ'ר יצא לגמלאות, בית הקפה עבר לידיה של אשה בשם רוזה (אמא חד הורית, אגב). מיכאל בן מיכאל, מספר שכילד בן 10 עבד אצלה בהעברת כסאות לקולנוע קיץ וחזרה (קולנוע אוריון) בצד השני של הכביש. בית הקפה המשיך לפעול כנראה עד סוף שנות ה-50' עם השנים הוא החליף ידיים אך שם המוסד עוד מהדהד ברחבי כרכור.

מלון קפה ומסעדה פרוינד – FREUND

כתובת: המושב 48, כרכור
שנת הקמה: 1935
אדריכל: לא ידוע
סגנון אדריכלי: מודרני צנוע מותאם לסביבה הכפרית
משמש היום: מגורים ומסחר

זמן מה אחרי טיצ'ר ואולי במקביל, פתחו יהושע והני פרוינד – חברי אחוזת לונדון, שהגיעו לכרכור כפליטים דרך גרמניה ב 1925 - מסעדת פועלים, בצריף שבו גרו בגבול רחוב הפועלים (כיום בית ויצ"ו ברחוב המושב).עדינה פרוינד (קוטנר) מספרת שאברהם לבזובסקי שחיפש ומצא מים בכרכור ב 1932, הציע לאמא שלה, הני, שבישלה בנוסח הונגרי, להאכיל את הפועלים הרווקים שהביא מחדרה ולפעמים הם גם לנו שם.  כשהמשפחה התבססה מעט, יהושע פרוינד, אולי מתוך ראיית הנולד, בנה בשנת 1935 בסמוך לצריף בניין בעל שתי קומות, מיציקת בטון כמגן בפני כדורי הערבים. בשנת 1937 הגיעו הבריטים.

הצריף של משפ' פרוינד. תחילת שנות ה-30'. * ארכיון בית הראשונים

1937, מלון פרוינד * אוסף עדינה פרוינד-קוטנר

2011, מבנה מלון פרויד. היום בית מגורים ומועדון ויצ"ו כרכור

בית המלון שהיה הראשון והיחיד בכרכור, היה גם בית המשפחה. עדינה מספרת שאת הריהוט למלון ולמסעדה הזמין יהושע בתל אביב וכשנסע עם המשאית להביא את הרהיטים מהעיר מישהו העיף סיגריה בוערת על המשאית והכל התלקח. לדאבונו הוא נסע להזמין ריהוט חדש.
בקומה העליונה היו חמישה חדרים, שניים למשפחה (3 ילדים) ושלושה חדרי אירוח. בספרי הרישום, שנמצאו בעליית הגג בשנים האחרונות, נראה שהאורחים היו פועלים, פקידות ופקידים מירושלים ותל אביב, אורח מביירות, רופאים מחיפה וש. יהודאי מירושלים- מדריך לידיעת הארץ. ב- 16/1/1935, אולי האורח הראשון, לבטח היחיד באותו היום, היה ישראל רוטנברג אדריכל מחיפה. האם הוא זה שתכנן את הבניין?

1935-6, דף ממחברת רישום של מלון פרוינד

בקומה למטה היתה המסעדה. הני בישלה בה ארחות צהריים לפועלים (בסגנון הונגרי?) ובערב באו האנגלים לאכול אגס אנד צ'יפס,
צ'יקן אנד צ'יפס ולשתות בירה. המלצריות היו פועלות לא מבנות המקום, שפלירטטו עם האנגלים וקיבלו טיפים על השירותים שנתנו.
המבוגרים רקדו לצלילי הפטיפון, הילדים באו לשתות גזוז ולאכול גלידת "מַחוֹבֶר" בחמישה מיל, שהובאה במיכלים מתל אביב ע"י אגד
שהוריד אותם בפתח המלון בערב. בית המלון נסגר אחרי קום המדינה, המסעדה כנראה פעלה עד סוף שנות המישים. (גם עדינה כבר
לא זוכרת).  יהושע נפטר ב-1951.  הבית נמכר ב-1961 לויצ"ו שמכרה את הקומה העליונה למשפחת רוקינשטיין ובנם שלום גר
בה עד היום. מועדון ויצ"ו הותיק אירח ביום הזכרון תשע״א את "יום הזכרון השבור" הראשון.


קפה פינתי (ברנר)

לא רחוק מטיצ'ר ופרוינד ברחוב אחוזה פינת רחוב הפועלים (רחוב המושב וקודם רחוב שמואל קאופמן. אבל מי זוכר)  גרו משה
וחוה (שנטל) ברנר עם שני ילדיהם.  שנים רבות הגב' ברנר החזיקה רפת ומחלבה קטנה בחצר וייצרה שמנת וגבינות לשמחת השכנים.
רבקה גרטן-חונוביץ חברתה של עדינה פרוינד וטובה ברנר עוד זוכרת שמשפחתה אכלה שם כי היתה להם גבינה נהדרת.
נראה שעם בוא הבריטים הם עלו על הגל ופתחו את קפה פינתי, עם מסעדה קטנה שאכלו בה לבן, פירה וחמיצה ובערב היו בה האנגלים
עם הבירה. ינאי גידרון שמשפחתו קנתה את הבית בשנות ה 60', מספר שבמלחמת השחרור המקום הפך למועדון לחייל, היו בו
שולחנות לפינג פונג וספרי קריאה לחיילים הצעירים.

2011, מבנה קפה פינתי אחרי שיפוץ

קפה פנורמה

קפה פנורמה ישב על הגבעה הכי גבוהה (היום רחוב ביל"ו) בתל שלום ליד כרכור, שווה לפוסט נפרד בעתיד. 
הבית השקיף על סביבתו ומכאן כנראה שמו. זה היה הבית ד"ר אוסטרויל רופא בקופ"ח ואשתו, שפתחו בביתם בית קפה עם גן, 
תזמורת לריקודים והמון נוף.

חזית קפה פנורמה, תל שלום מנחם נטל עם אמו *אוסף מנחם נטל

ההורים עם קצינים בריטים. צילום: פוטו ליקה ארצי * אוסף מנחם נטל

פנים בית הקפה * אוסף מנחם נטל

קצינים בריטים בבית הקפה * אוסף מנחם נטל

יוספיה חורש  גרה בבית עם משפחתה והדבורים משנת 1966, יוספיה חושבת שהיתה אינפלציה ברופאים בסביבה, וכנראה אשתו
של ד"ר אוסטרויל פתחה את בית הקפה בתחילת שנות ה-40'. (ממכתב שנשלח בשנת 1941 בשם כל בעלי בתי הקפה של כרכור
חתום ד"ר אוסטרויל כאחד מהם).

מנחם עם הוריו במרפסת קפה פנורמה תל שלום. * אוסף מנחם נטל

2011, רחבת הגן של קפה פנורמה בכרכור. ביום בהיר רואים עד ג'נין

בשנת 1944, משפחת נטל קנתה את הבית ומנחם בנם מספר שהוריו גידלו אספרגוס (כמו הרבה ייקים אחרים).
אמו ניהלה את בית הקפה בביתם עד שעזבו לפרדס חנה בשנת 1958. היום זה בית מגורים עם הנוף.

המחלבה של אירמה ולך

כתובת: דרך הבנים
שנת הקמה: לא ידוע
אדריכל:
 לא ידוע
סגנון אדריכלי: סגנון בינלאומי מותאם לפונקציה עם טיפוגרפיה כחלק מהבניין
משמש היום: נטוש

באותן שנים,  על הדרך המפרידה בין כרכור לפרדס חנה, מבנה קטן עם מרפסת הצופה על הדרך, התנהלה מחלבה קטנה.
את המקום ניהלה אירמה ולך, שהייתה תושבת תל-שלום. יותר מאוחר זה הפך למכולת/קיוסק של לונדי וידנפלד, תושב כרכור.  

1947  - מחלבה של אירמה ולך, *אוסף חוה גילון (גילסון)

שנות ה-40'- כנראה, אירמה וולך במחלבה, *אוסף חוה גילון (גילסון)

2011, המחלבה והקיוסק של לונדי בדרך הבנים

בדרך הבנים המבנה עומד על תילו עד היום ומחכה להפך לכרכרה, בקיוסק של לונדי מכרו גזוז ומחליף צבעים, כמו בקיוסק של עזרא ליד קולנוע רמת אביב…

עד סוף שנות ה-60' היו עוד כמה מסעדות וקיוסקים, כמו המסעדה הקטנה של מוטל הררי מול בית ספר כרכור, (המכולת של אהרון הנהדר). גם לינקילביץ בצומת כרכור היה בית קפה והוא היחיד שמתפקד עד היום כמסעדת פועלים עם אותו תפריט, תנסו את הכבד הקצוץ.

ייקח עוד שנים רבות להתאושש מהבריטים.

רק בשנות ה 2000, נפתח  לרגע "הכדורים של גילי" שהחליפו את האיטליז האלמותי של סלם, אחריהן ב-2006 פתחה אסנת קדם את "קפה המושב" בגירסתו הכרכורית, ואז שוב חזרה תוגת כרכור  עד הפריחה הנוכחית.

חורשת אקליפטוסים עבותה הפרידה אז בין כרכור לפרדס חנה, לפעמים חצו אותה בשקט כשהלכו לסרט בקולנוע בבית העם, ולפעמים כדי לרקוד בקפה גינתי בפרדס חנה.


* מקורות: בית הראשונים, ילדי כרכור הוותיקים: עדינה פרוינד-קוטנר, רבקה גרטן-חונוביץ, תקווה זרמי-שטרום-לב, אמנון הררי, יורם שתיל,
עדנה פרימן, שלום צור. מיכאל בן מיכאל, מנחם נטל, ענת כרם אנג'ל, אפי גילסון-גילון. תודה רבה לכם
* תודה לעופר בינהיים על תוספת נהדרת, התמונות של המחלבה ששלח והוספתי לפוסט