הידית-עץ הזית – מפעל חרטות עץ

סוג המבנה: תעשייה
כתובת: החרושת 1, פרדס חנה
שנת הקמה: 1951 
אדריכל: המחלקה הטכנית של המועצה 
משמש היום: מפעל 'הידית' ומתחם תיאטרון ואמנות

לפני שקראו לזה עיצוב היו אלה חפצי חן, בדרך כלל חפצים שנוצרו כמזכרות לתיירים שפקדו את ישראל אחרי 67', מזכרת עשויה עץ זית מקומי, שתעמוד על המדף לצד אוסף הבובות מהטיולים בעולם. היום, במרחק של כחצי מאה, בעידן הוינטז', חפצי חן אלו הפכו לנחשקים ומוערכים. אחד המפעלים הגדולים והחשובים שייצר את אותם מוצרים נמצא כאן ממש מאחורי הבית הוא 'הידית' מפעל לחרטות עץ. אף שהוקם בשנות החמישים שנות השיא שלו היו בין המלחמות 67-73.
לפני עשור חדר האוכל של הפועלים הושכר כבית לתיאטרון הידית, הקיוסק הפך למועדון ראגה למוסיקה ולאחרונה גם חדרי המלאכה הפכו לגלריות לבעלי מלאכה עכשויים. לצד כל אלה גם המפעל מייצר עדיין מעט הזמנות.

1951, מבנה תעשייה של מפעל הידית. צילום: פוטו ארצי. *מאוסף בית הראשונים

בשנות החמישים של המאה העשרים הוחלט לפתח בארץ את תעשיית הטקסטיל, שהייתה אז תעשייה עתירת כח-אדם, במטרה לספק מקומות עבודה להמוני העולים שהגיעו לארץ. מלב"ן (מוסד מאוחד לטפול בעולים נחשלים) חַברה לזלמן ירושלמי וביחד הקימו מטוויה בפרדס חנה במבנה שהוקם ע"י המועצה לטובת העניין.
המחלקה הטכנית של המועצה תכננה והקימה את המבנה באיזור שיועד למלאכה-מבנה בסיסי מהבחינה אדריכלית והנדסית ללא קישוטים מיותרים, עמודי בטון וקירות בלוק סטנדרטי מחול חצץ ובטון מחומרים מקומיים. פתחי אור ואיוורור מתחת לגג אזבסט גלים-חומר חדשני באותם ימים. . 660 מ"ר בגובה ממוצע 5.5 מ'. אישור עבודה ניתן ל 25 גברים ו 25 נשים. המטוויה לא הצדיקה את קיומה וב -1954 מפעל 'הידית' עבר למבנה.
הסיפור של מפעל 'הידית' מתחיל עם מתתיהו אפל יליד גרמניה שהתגלגל כנער יהודי למוסד ילדים בבאזל ונשלח לעבוד.
'…היה שם בית מלאכה קטן של וגנר- בונה עגלות חקלאיות- גלגלים מעץ, למדתי שם את המלאכה שנה שלמה. משם עברתי
לבית מלאכה שעיצבו בעיקר מנורות מעץ, מתכת, זכוכית ונחושת. ולמדתי שלש שנים במקום הזה…', מספר מתתיהו בסרט
שעשו עליו בשנת 2005 אנשי תיאטרון הידית עם נתי מלחי. אחרי תלאות ברחבי אירופה ב- 1946 הגיע למחנה בעתלית ומשם לפרדס חנה לקיבוץ שלוחות (הגרעין התחיל בפרדס חנה מה שהיום נווה מכאל) שם שהה שנתיים וגם התחתן. בחיפוש אחרי פרנסה לקבוצה הציע מתתיהו להקים בית מלאכה לעבודות חריטה, אחרי שעבר בחינות מקצועיות, הקיבוץ התרצה וקנה כמה מכונות-משייפת ומחרטה ועם שני חברים מהקיבוץ זאב גלברד ומאיר וילף הקימו מפעל קטן והתחילו לעשות מנורות 'שאפילו נמכרו' הוא מספר. 'כאשר הקיבוץ עבר לבית שאן התחילו לבנות בניין למפעל שעבר לשם…מהפרדסים שכרתו עשינו מוצרים. קיבלנו הזמנה לייצר מאה אלף חתיכות עץ ללוחות חשמל. כל בית שבנו היה צריך כזה. ההזמנה הראשונה הגדולה. בגלל צרכי החקלאות לקחו לנו את הפועלים אז הבאתי אנשים מבית שאן ונחשדתי בקפיטליזם. ב 1952- החלטנו לעזוב את הקיבוץ גם זאב
וגם מאיר וחזרנו לפרדס חנה. מצאנו לול אצל לוקר בחצר 
שם הקמנו את המכונות וקיבלנו הזמנה לידיות של כלי עבודה, כליבות, פצירות…'. כשהתרחבו עברו לצריף שהיה 'בית הגפן'-משתלה להרכבת גפנים, בסוף רחוב הראשונים. כאשר המטוויה של מלב"ן נסגרה הוצע להם המבנה בו יושב המפעל עד היום.
בחלוקת העבודה מאיר וילף היה איש המכירות וקשרי החוץ, זאב גלברד היה האיש הטכני והפטנטים שהתאים מכונות בסיסיות ליעודים המיוחדים למוצרים, ומתתיהו אפל היה על החרטות ועל תכנון המוצרים.

2005, מתתיהו אפל מתוך הסרט. צילום: נתי מלחי

בתחילה היו אלה ידיות מעצי הפרדסים שכרתו, ומכאן גם שמם 'הידית'. עם הבום הגדול שאחרי מלחמת ששת הימים עברו לייצר מזכרות מעץ זית בהשראת המוצרים בעיר העתיקה, הביקוש הגדול למזכרות, ועצי זית זמינים… המפעל התפתח למאות מוצרים, היתה בו תצוגת קבע וחנות מפעל ("היינו הראשונים שעשו חנות מפעל" מספר מתתיהו) ובימים הטובים הגיעו לכאן כ-10 אוטובוסים ביום, עמוסי תיירים שעשו עיקוף בדרך לנמל קיסריה והגיעו לפרדס חנה לקנות מזכרות מעץ זית. (למדריכים זה היה כדאי…). לכבודם גם נבנה קיוסק למכירת מזון ומשקאות (קריסטל?) וגם חדר אוכל לפועלים שעבדו קשה לספק את הביקוש.
מתתיהו ממשיך ומספר:  '…התחלנו לעבוד בעץ זית. עשינו חיילים למשחק שח ומלחיות ולאט לאט קנו חנויות. גם קיבלנו הזמנות של צלבים שהלכו לדרום אמריקה כשלא היה חומר גלם, כרתנו הרבה עצי זית כאן… הבאנו עצי זית מרודוס. כשהיה מחסור בחומרי גלם עשינו מוצרים משאריות כמו מוזאיקה מעץ זית. סיפקנו לחנויות ומפעלים בכמויות אדירות. 
עבדנו עם יחידת המדליות (סטנדים למדליות) ועשינו גם צעצועים'. במלחמת יום כיפור נגמרו 7 שנים טובות שהתחילו ב 67'. התיירים פחתו, משרד התיירות כבר לא הרשה למדריכים שלו להיכנס לפרדס חנה, (כשהיו הרבה תיירים הם התעלמו מהעיקוף הגדול…) וכך נפתחה חנות בנמל קיסריה ושותפות בחנות מזכרות באבו טור בירושלים, אבל העסקים כבר לא היו כל כך טובים ובנוסף או בעקבות כך התחולל פירוד בין השותפים – מאיר וילף עזב עם החנויות וזאב ומתתיהו נשארו עם המפעל. שהמשיך לייצר הרבה פחות עד לדעיכה כמעט סופית. מתתיהו נפטר ב- 2008, זאב גלברד עדיין כאן אך לא מעוניין לספר, רוני גל בנו של זאב מנהל ומחזיק את המקום בעיקר כמתחם מתפתח.

סוף שנות ה 60', שר התיירות משה קול מבקר במפעל הידית, צילום: פוטו ארצי. * מאוסף הידית

מתרשמים ממוצרי המפעל. צילום: פוטו ארצי. * מאוסף הידית

מאיר וילף (במרכז) עם נהגי השר על רקע המפעל. צילום: פוטו ארצי, * מאוסף הידית

המדריך המיתולוגי אריה גרוסמן עם תייר במפעל. מאוסף אילנה וליאורה גרוסמן

שנות ה-70', עטיפת קטלוג מוצרים של הידית. * אוספים שונים

כשכנה של המפעל, התוודעתי די מזמן למגוון המוצרים שייצרו כאן, חלקם עדיין קיטש אך חלקם יפהפיים ומיוחדים היום עוד יותר. חלקם מקוריים בעיצוב המפעל חלקם השראה של עולם המזכרות וחלקם הזמנות ושיתופי פעולה עם אמנים אחרים-אחד כזה הוא משחק לוח 'ירושלים – העיר העתיקה' לוח עם עשרות חלקים קטנים וכולם מעשה ידי אדם, להרכבה של בתים, צריחים, קשתות, חומות העיר העתיקה כולל הכותל וכיפת המסגד זהובה. האדריכל פ. קניגספלד חתום כבעל הזכויות (מישהו מכיר?). קו אחר של מוצרים היו אריחי קרמיקה (לא איתרתי את שמות האמנים), בד"כ ציורי חסידים והכותל ממוסגרים לתליה על הקיר או כחלק מקרש חיתוך. היו גם אותן תמונות דקורטיביות של דמויות תנ"כיות  בדרך כלל, בעבודת תשבץ של פורניר עץ עדין על דיקט אסימטרי צבוע שחור. סטים של סכינים קטנות לחיתוך פירות להגיש לאורחים, חרוזי עץ זית לקישוט ותפילה, ותכשיטים, היו צלמיות אמנותיות מגושי עץ זית ואחרים. משאריות עץ הזית עשו מוזאיקה בה ציפו קופסאות קודש ותכשיטים, פמוטים, חנוכיות, מגשים וקערות לפירות, ידיות לעטים, פותחנים לבקבוקים, צלבים, מלחיות ועוד ועוד. כנראה בתחילת שנות ה 70' התלווה קטלוג מוצרים (לא חתום מי עיצב והדפיס) לשווק באמריקה, הקטלוג המכיל עוד עשרות פריטים שנמכרו גם מעבר לים. היו ימים!

דף מקטלוג, משחק 'ירושלים'

דף מהקטלוג, תמונות פורניר

דף מהקטלוג, פמוטים וחנוכיות מעץ זית

דף מהקטלוג, כלים לאירוח בסלון

בשנים האחרונות אולם העבודה של המפעל עומד דום עם מכונות ברזל כבדות שידעו לייצר את המוצרים של המפעל והיום אין להם ביקוש, לא למכונות ולא לחלקי המוצרים שנשארו שנים בלי לקוחות ומוצאים דרכם לאוספים פרטיים, (גם שלי) חלקם הופכים לפריטי אספנות.
בעשור האחרון תיאטרון הידית אירח ומארח הצגות מקור בכל המתחם כולל בתוך המפעל, כאשר התפאורה הטבעית של המפעל מהווה השראה לעבודה. שימש גם לוקיישן לסרט בפרוייקט קולנוע עולמי וכרקע לצילומי סטילס. אכן חתיכת לוקיישן.

* תודה רבה לרוני ואורי גל, אלי אפל, נתי מלחי, ארכיון בית הראשונים

עוד תמונות

 

מודעות פרסומת

חוּרבת סוּפסאפִי – פוסט אורח

ביציאה הצפונית מפרדס חנה, בראש גבעה, מזרחה לשדרת הנדיב המפוארת, עומד מבנה גדול עם באר מים לידו. לא פעם שאלתי
את עצמי מה הסיפור של המקום הזה. אותה שדרת הנדיב- עד השבוע השדרה היפה בארץ, מעט חשוכה ומסתורית הפכה לעוד
הייווי המואר בהגזמה (זיהום תאורה, נושא בוער לפוסט נפרד) ובלי שום רגישות והתייחסות לסביבה.
ליאור ויתקון, אדריכל, דור שלישי במושבה, חבר בצוות של מקום שמור, מעורב וחוקר כבר שנים רבות את האדריכלות וההיסטוריה
במושבה. כמאמין ששימור הוא לא רק סטרוקטוריאלי אלא גם בעל תוכן ורצוי ציבורי, ומתוך מחשבה לנסות ולצקת תוכן למקום,
ערך בשנת 2005 תחקיר, עם זכריה בן דוד(דוֹדוֹ) על חורבת סופסאפי, מסמך רקע לתיק תיעוד.

2012, חורבת סופסאפי

bbbbbbb

חורבת סוּפסאפִי

המבנה: מחנה פרדות צהלי (אוסף נתונים מארכיון צה"ל)
גוש -10091
חלקה – 30 (ישנה 29)
גובה מעל פני הים – 38 מ'
שטח בנוי – 467 מ"ר
מימדים כלליים – 35 מ'על36 מ'

איור מס' 1- אחמד בק

בשנת 1888 הגיע קבוצת מהגרים בוסנים מוסלמים לאזור פרדס-חנה דהיום
והתיישבו בחורבות סופסאפי וחדידון [1]. מאחר והאדמות סביב היו מכוסות ביצות
והתושבים החדשים סבלו מקדחת הם נדדו כעבור שנתיים לקסריה ולינון, מזרחית
לשכם, שם צאציהם יושבים עד היום בבתי רעפים אדומים הנבדלים מהכפר הערבי
הסמוך, עין ינון [2]. בקסריה הקימו הבוסנים בתי אבן וניצלו חלקי מבנים קיימים
ובארות מים, בנוסף הקימו מספר מסגדים שאחד מהם שרד עד היום, (הצריח בנמל קיסריה). במשך הזמן מכרו הבוסנים חלק מקרקעותיהם לפיק"א, ואלה שימשו אחר-כך
את הישובים העבריים באותו אזור [3].

ב 1910, ערב מלחמת העולם הראשונה, מינו התורכים כמודיר (מושל הסביבה)
את אחד מבני הבוסנים, אחמד (ראה איור-1), שקיבל את התואר "בק".
אחמד בק נקשר במקרה בפרשה עגומה בתולדות הישוב: בהאכילו את יוניו בחצר
ביתו ב 3 בספטמבר 1917, נחתה לפתע יונה זרה ופתק קשור לרגלה. היתה זו אחת
מיונות הדואר ששלחה שרה אהרונסון אל הבריטים. בעיקבות גילוי הפתק נתפסה שרה,
עונתה והתאבדה והחלו הרדיפות אחרי אנשי ניל"י.
בשנת 1948 עזבו הבוסנים את קיסריה. בניו של אחמד בק, פואד ותאופיק וצאציהם
חיים כיום בחדרה. ע"פ עדותם החזיק אחמד בק במבנה נוסף ובוסתן בחירבת חדידון
כיום – חירבת חידות [4] (ראה איור-2).

איור מס' 2- הבניין של אחמד בק בחורבת חידות

לבן משפחתו של אחמד בק, בושנאק, ששמו עלי בק היו אחוזה ובית חוה באזור [5]. מקומם היה בחורבת צף [6] (צפצאפה –
ספסאפה, סופסאפי), כחצי ק"מ מזרחית לכביש פרדס-חנה בנימינה, מדרום לנחל ברק הנשפך לנחל עדה (ראה איור-3). אל
המקום מוליכה דרך עפר שחיברה בינה לבין חירבת חידות, אשר היה בינהן קשר-עין. אדמות עלי הגיעו עד כפר קרע שבמזרח.

הוא עסק בחקלאות והיתה לו גם תחנת קמח.

איור מס' 3- חורבת חידות וחורבת צף מופיעות בפינה הימנית למטה

בית האחוזה פוצץ ב-1947 ואז עבר האיש ומשפחתו לטול-כרם (צאצאיו חיים שם עד היום ועוסקים בהוראה ומנהל). במקום שרד
רק חלק ממבנה אבנים ובאר, בנוסף קיים קטע של רצפת פסיפס, לבנה, משקוף גדול ושרידים נוספים. (ראה איור-4).

איור מס' 4

NNNNNN
מפה מספר 1, 
מתוך מפת זכרון-יעקב, קנ"מ 1:100,000 גיליון 4 משנת 1955.

מפה מס' 1


המפה הושלמה מסקרים בקנ"מ גדול 1924-1934
עודכן בקנ"מ 1:20,000 בשנת 1942
שורטט והודפס אוג' 1942
עידכון חלקי אפריל 1945
הדפסה עם עידכון מועט – אוק' 1947
תיקון חלקי של כבישים וישובים יוני 1955
הדפסת מחלקת המדידות בשנת 1955
KKKKKKKKKKKKKK
PPPPPPPPPPPPPP
LLLLLLLLLLLLL
;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;
LLLLLLLLLLLLLL
;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;
ללללללללללללללללללללללללל
ךךךךךךךךךךךךךךךךךך
ךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךללללללללללללללללללללללללללל
זזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזבבבבבבבבבב

;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;
מפה מספר 2, מעודכן ספט' 1942

מפה מס' 2

 

עובד עבור המחלקה לשימור קרקע,
משרד החקלאות, אפריל 1952.
שרטוט והדפסה מח' המדידות חשון תשט"ז, נוב' 1955

המהה

ההההה

הההההההההה

הההההההההההההההההההההה

הההההההההההההההההההההההה

ההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

ההההההההההההההההההההההההההההההה

פפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפ
ךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך 

מפה מספר 3, קנ"מ 1:10,000, מתוך מפה טופו קדסטרית (מפת גושים)

מפה מס' 3 תתתתתתתתתתת


באמצע שנות ה-30 התדלדל הישוב הבוסני במידה רבה 
[7]. חלק מתושביו עבר לחיפה ואחרים עבדו בעבודות חוץ, ערבים מוסלמים
תפסו את מקומם של הבוסנים. התגוררו בדירות שכורות בקיסריה, חכרו אדמות מפיק"א ועיבדו אותם. אחמד בק גורש למצרים לאחר
הכיבוש הבריטי ובניו החזיקו בביתו. ע"פ עדות בניו בסמוך לביתו היה מבנה נוסף "קלעה" (מצודה) שנבנה על אדמות הואקף המוסלמי.
ב – 1948 עזבו בני המשפחה לחיפה ואדמת חדידון היתה לרכוש נטוש אשר נמסר לעיבוד חקלאים עבריים מהסביבה. בית האחוזה
של עלי בק פוצץ בשנת 1947 ומשפחתו עברה להתגורר בטול-כרם. לאחר 1948 הוקמו במקום מבנים גדולים אשר שימשו את יחידת
הפרדות של צה"ל, כפי שמופיע בסיפורו של אמנון בקר חבר קבוצת יזראל מפיו של דני הרפז: [8]

"כשהמקום היה עוד ממש היאחזות, הודיע הצבא (שכיום קוראים לו צ.ה.ל) שזרעין מקבלת שני סוסים בתור ציוד ונא לבוא לקחת אותם במחנה 80. אלה היו זמנים שאף אחד לא ידע בכלל מה זה מחנה 80 ובטח שלא איפה זה, חוץ מתושבי כרכור ואולי פרדס-חנה,  שעוד היו ממש ישובי ספר, לפני שקיבלנו את ואדי-ערה, בהסכמי שביתת הנשק. אז דני נסע יום שלם למחנה 80, דרך חיפה ומשם לבנימינה ומשם הלך ברגל (איזה 10 קילומטר) עד לכמעט מחנה 80 וככה עד שמישהו אסף אותו והביא אותו לשם. אפילו אנחנו יודעים שבצד השני של הגדר של מחנה 80, היה גדוד פרדות וסוסים של הצבא. אבל זה היה כבר בשנת 1950, וזה לא חכמה. המשק קיבל את  הסוסים -שני סוסים מהצבא הבריטי–יפים וגבוהים, שאף אחד לא יכול היה סתם לקפוץ עליהם בלי מומחיות מספקת. ליד ביתו של עלי, הוקמה אורווה של מרחביה אלטשולר [9] ז"ל מבנימינה. ואהוד טמיר (טיקטינר) מפרדס-חנה מעבד חלק מאדמות עלי בק".

האזכור הראשון במסמכים על גדוד הפרדות הצה"לי מוזכר משנת – 1950, המסמך האחרון מוזכר בשנת 1958. ממסמכים אלו ניתן ללמוד שיחידת פרדות סדירה התקיימה עד שנת 1952 ויחידת פרדות מילואים התקיימה עד שנת 1954. כלומר סומנו פרדות לגיוס בשעת חירום, כמתכונת גיוס רכב בשעת חירום, פרדות אלו זכו לטיפול רפואי לשם שמירת כשירות מבצעית לשעת חירום. במחנה גדוד נהגי הפרדות רוכזו מגוון בעלי חיים: פרדות, סוסים וחמורים ואף כלבים ויונות דואר. מספר הבסיס שמוזכר הינו 654 [10]. במסמכי הארכיון ניתן למצוא מסמכי תקציב לפירזול, מכירת זבל אורגני לחקלאים, הצעות תקציב שוטפות. תקנים ליחידת משמר נע על סוסים [11]. מוזכר גם שירות סוסים ופרדות לתחנת משטרה בכרכור הסמוכה [12]. מבנה גדוד נהגי הפרדות כפי שהשתמר עד ימינו [13]:

2004, חורבת סופסאפי, מחנה הפרדות, צילום: ליאור ויתקון

תרשים המבנה

חומרים:

המבנה בנוי בדומה לבנייה הבריטית המקומית. בניה שכזאת נעשתה בפועל גם ע"י חברות עבריות כגון סולל בונה, הבנייה היתה
לרוב מלבני סיליקט שיוצרו באזור פרדס-חנה ע"י שני מפעלים חומרי המבנה הם: טיח, אבני סיליקט, בטון, עץ וגג רעפים.

איור מס' 4

מממממממ
כיסוי תצ"אי, 
המרכז למיפוי ישראל, לינקולן 1 ת"א. חורבת צף – 147/211. 

 ______________________________________________

[1]  צבי אילן, חידותיה של חורבת חידות, טבע וארץ כרך כ' חוברת 1, עמוד 26-29, נובמבר-דצמבר 1977
[2]  צבי אילן,  חורבת חידות, ארץ חמדה, עמ, 119
[3]  ט.ב. אשכנזי, דאר, קסריה וודי חורית, עמ' 74, תרצ"א.
[4]  לורנס אוליפנט ע' 128
[5]  באר חנה נ.צ. 14720/21165, מפת 1:50,000, חדרה, מרץ 1986.
[6]  ח.צף מצפון לפ"ח 147.211, גבעה עם יסודות חרסית ואבנים, שברים ארכיטקטונים, בסמוך לחוה ליד המעיין
[7]  Vilnay 1935, 369
[http://www.beker.co.il/kalnoiyut/26.htm   [8
[9] מרחביה אלטשולר מבנימינה, בוקר ותיק שהיה ממקימי ענף הבקר בארץ.
לאחר שנפטר החליטה משפחתו להנציח את פועלו. המשפחה, ביחד עם מספר ארגונים,
ביניהם, אמב"ל (ארגון מגדלי הבקר לבשר במרעה) אספה כספים והקימה את קרן אלטשולר,
על מנת לעודד התמקצעות והתפתחות ענף הבקר בארץ.
[11] 10.9.51, גדוד נהגי הפרידות, ארכיון צה"ל.
[12] 6127/1949, 27.9.1948, מפקד גדוד נהגי הפרידות ר.ס.אפלבאום , 8 קצינים,
77 ב.ד.א. כח בהמה: 36 סוסים, מהם 30 שייכים לצבא, 2 אוטומוביל משא+1 טנדר,
2 מפרזלים ורצוען אחד.
[13]  2169/1950,  29,  כרכור
[14]  צילום , ויתקון ליאור, 06.2004
________________________________________________________

* תמונות נוספות של האתר בבלוג של נעם לסטר

תל אלון- בית משפחת שליט

כתובת: תל אלון, פרדס חנה
שנת הקמה: 1928
אדריכל: שמואל רוזוב
סגנון אדריכלי: בנייה מקומית עם השפעות הסגנון הבנינלאומי
משמש היום: מגורים

כשהגענו לפרדס חנה והילדים הלכו לדמוקרטי בחדרה, חצי מהילדים בהסעות היו של משפחת שליט המורחבת. לקח לי שנים עד שהבנתי את כל המשפחתולוגיה שלהם. 4 דורות שחיים כאן, ועם רבים מהם חיי מצטלבים היום. הכל התחיל בתל אלון, נקודה היסטורית בין הפרדסים.

1928, קסלר שליט וקאופמן בביתם החדש *ארכיון בית הראשונים

בשנת 1927 הגיעו שלושה רווקים לתל אלון להקים 'האחזות' חדשה. אלפרד קאופמן, ז'ק קסלר ושמואל (מולה) שליט.
הם נפגשו ברחובות בה התקבצו אז עולים צעירים נאורים, ששאפו לחיי שיתוף וחקלאות. הכשירו את עצמם בעבודה בפרדס של גוטהילף ומשם הלכו לשנה למקוה ישראל. כאשר הרגישו מוכנים קנו קרקעות מפיק"א ברביה וקראו למקום 'תל אלון' ע"ש האלונים העתיקים שהיו
שם מקדמא דנא.
בשנת 1928 נבנה הבית הראשון בהתיישבות החדשה, זה היה הבית של מולה שליט. את הבית תכנן האדריכל שמואל רוזוב מחיפה, חברו ובן עירו של שמואל שליט. רוזוב שהתחיל אז את דרכו המקצועית וכבר היה חבר באגודת האינג’ינרים והאדריכלים בחיפה, הוזמן ע"י
שליט לתכנן את ביתו בהתיישבות. בית  גדול מידות שתוכנן ונבנה כבית למשפחה אף שעוד לא היתה כזו.
עד שיבנו את שאר הבתים גרו שלושתם כקומונה בביתו של שליט. בהמשך נבנה רק ביתו של קאופמן (שברבות הימים הכניס לארץ את האבוקדו והאפרסמון). קסלר נטש ראשון עוד לפני מלחמת העולם השניה וחזר לאנגליה, קאופמן עזב לקליפורניה בסוף שנות ה-40'.
ביתו נהרס עד היסוד רק בשנות ה-2000.

סביבות 1935, דינה שליט בחצר על רקע הבית *מאוסף המשפחה

בשנת 1931 התחתן שמואל עם דינה ליבני (ויסבורד) בת למייסדי תל אביב. דודי שליט, הבן הבכור שלהם (שלוקח אותי לטיולים וסיפורים מאלפים בשטח) מספר שדינה הייתה מורה במשק הפועלות של חנה מייזל בנהלל, הגיעה לפרדס חנה לחלום של בית בין הפרדסים, התיישבות עצמאית, חקלאות מבטיחה והתמודדות עם כל הקשיים וללא מקורות מימון. בבית נולדו דוד (דודי) ואחריו רותי השמשוני (מנהלת עמותת בית הראשונים). רוני (פיין) כבר נולדה במגד.
לבית הייתה דלת ברזל כבדה נגד שודדים, במטבח מרצפות טרקוטה, חדר האוכל במרפסת עם חלונות המשקיפים על הנוף. לחדר אוכל היה טוטולו (חלון קטן בין המטבח וחדר האוכל-ביטוי מסרט אנגלי).
בשנת  1936 בנו עמדה על הגג כהגנה, עם השנים היא הופכת לחדר חלומות לילדים.

דודי מספר, שלמרות שהבית היה גדול ונח והדרך הראשית (תוואי עתיק כנראה) מטול כרם לכרכור נשקפה מהחלונות, הבית היה מרוחק מכל מקום בלי כלי תחבורה מוטורים. הישובים הקרובים היו כרכור וחדרה והבידוד היה קשה. במשק היתה רפת עם פרות לא גזעיות, תנובת חלב נמוכה, טיפול רפואי לקוי ותפוחי אדמה שהסריחו בערמות.
עוד הוא מספר ומסביר מנסיונו- שמעט ההכשרה שלהם לא הספיקה, כולם היו מבתי סוחרים וללא כישורי חקלאות. שיטת ה'לבד' שלהם לא הוכיחה את עצמה כי בחקלאות, ככל שהיא יותר מאורגנת יש יותר הצלחות.

בשנות ה-30' החקלאות בישראל היתה בחיתוליה
למעט ענף ההדרים שהיה מאורגן מראשית המאה. ראשוני הפרדסנים היו האגרונומים שהגיעו לכאן מקליפורניה והיו למקור ידע לפרדסנות (מרכזו היה ברחובות).
שמואל היה לפרדסן ואף היה ממייסדי אגודת אפא"י ב-1932. צורת התארגנות כקואופרטיבים איפשרו עיבוד אריזה ושיווק מאורגנים של הפרי. בית האריזה של אגודת תל אלון ה'בייקה' הגדול עומד עד היום כפי שנבנה אז. דודי שליט בנו גם הוא פרדסן וברבות השנים היה יו"ר אגודת אפא"י. המשפחה ממשיכה לגדל 'קליפים' (מילה חדשה להדרים) עד היום.

בשדות תל אלון, משמאל בית המגורים, מימין בניין הפועלים * מאוסף המשפחה

בשנת 1933 ממערב לתל אלון קמה מגד, בה השתכנו 20 משפחות חדשות עם ילדים, בשנת 1934 הצטרפה לתל אלון משפחת חנוביץ שהגיעה מתל אביב לבית הבאר של דר' שטאל. קמה קהילה. באותו הסלון בו ארזו פעם את הפרי הראשון של הפרדס ההורים ערכו עכשיו מסיבות, אורחים שהגיעו מרחוק התארחו בפנסיון שטרן שנחשב אז. הילדים הפכו לחבורות ולבית הספר העממי (אלונים) רכבו שעתיים על חמור.

בראשית מלחמת העולם ה-2 מולה התגייס לצבא הבריטי והמשפחה עברה למרכז פרדס חנה. הבית הושכר למוסד עלומים-מחלקת הנוער לבני חיילים שגויסו למאמץ המלחמתי. (דודי זוכר שהילדים הקימו עולם קטן והוא אהב ללכת לשחק איתם). כשמולה חזר ב- 1946 ההורים קנו בית במגד שם גם נולדה רוני הצעירה באחים.
בשנות ה-80 חזרו בני המשפחה לגור בו, הבית שופץ מבלי לשנות את אופי המבנה המקורי כפי שתוכנן ע"י האדריכל שמואל רוזוב (שלימים יתכנן גם את בית הכנסת המרכזי של פרדס חנה, על כך פוסט בהמשך).

סוף שנות ה-30' ה"בייקה" בית אריזה של תל אלון, על כביש 65 היום. צילום: צלמונית 'קריסטל' חדרה *ארכיון בית הראשונים

3 חברים יצאו לדרך. משמאל הבית מימין הצריף. *ארכיון בית הראשונים

2012, דודי שליט על רקע הבית של האדריכל שמואל רוזוב

2012, שדרות הדקלים לביתו של קאופמן

* תודה רבה לדודי שליט, רותי השמשוני ורוני פיין ולכל משפחת שליט המורחבת. וליצחק (איקא) חנוביץ

‎קרא עוד מהפוסט הזה